פס"ד בערעור על גובה דמי מזונות

1.         זהו ערעור על פסק דין שניתן ע"י ביה"מ לעניני משפחה בירושלים (כב' השופט מ. הכהן) ביום 04/08/02, לפיו חוייב המערער לשלם סך של 1,100 ש"ח לחודש למזונותיה של כל אחת משלוש בנותיו הקטינות (ילידות 96, 97 ו-99). בנוסף לסכום זה חוייב המערער במחצית מהוצאותיהן הרפואיות החריגות שאינן מכוסות ע"י קופ"ח וכן מחצית הוצאות המעון של הבת הקטנה, בסך של 625 ש"ח לחודש, לתקופה שמיום 12/07/01-30/09/01.

כן נקבע כי קצבת הילדים המשולמת ע"י המל"ל, בסך של 670 ש"ח לחודש, תשולם לידי האם.

כ"כ - בהתבסס על העובדה כי על הדירה בה מתגוררים המערערים והרשומה ע"ש בני הזוג רובצת משכנתא שבמחציתה, בסך של כ-1,150 ש"ח לחודש, מחוייבת האם על פי החלטת ביה"ד הרבני - חוייב המערער בתשלום המחצית הנותרת.

2.         בפסה"ד של ביה"מ קמא נקבע, כמימצא עובדתי, כי המערער עובד במשרה מלאה ומשתכר כ-6,000 ש"ח לחודש וכי הכנסתה של האם ממשכורת מגיעה לכדי 3,800 ש"ח לחודש. כ"כ נחה דעתו של ביה"מ קמא כי המערער לבדו נושא בהחזר הלוואה לרכישת רכב שנטל בעת שניהלו בני הזוג חיים משותפים.

עוד נקבע בפסה"ד כי לא הובאו ראיות ברורות לענין צרכי הקטינות וגם "יש שוני בין הסכומים אותם דרשה (האם) תחילה לאלה שדרשה לאחר מכן", ולפיכך שומה על ביה"מ "לאמוד את צרכיהן לפי נסיון החיים של השופט היושב בתוך עמו" (ע"א 687/83, מזור נ' מזור, פ"ד ל"ח (3) 29, 33).

לאחר שנסקרה בפסה"ד ההלכה לענין החיוב החל על האב לשאת בנטל מזונותיהן של הקטינות נקבעו הסכומים כאמור, ללא פירוט כלשהו ובלא שנקבע מהו חלק המזונות הבסיסיים בסכום שנקבע.

3.         לטענת המערער לא זאת ששכרו בפועל מגיע לכדי כ-5,500 ש"ח לחודש בלבד (בשל "הפרשה כפויה" לקרן השתלמות וקרן פנסיה) אלא שגם על פי גובה שכרו, כפי שנקבע ע"י ביה"מ, הסכום שנותר בידו לאחר תשלום המזונות הינו זעום ביותר ואינו מאפשר לו להתקיים ולו בדוחק, תוך הישענות על בני משפחה וחברים וללא יכולת לשכור דירה למגוריו.

עוד טוען ב"כ המערער לחוסר איזון בולט  בין הסכום שנותר בידי המערער עפ"י פסה"ד לבין הסכומים העומדים לרשות המשיבות. טענה זו הוא מבסס על עקרון השיוויון וכן על דיני היושר במשפט העברי.

ב"כ המשיבות אינו מתכחש לכך כי הכנסתו של המערער בפועל מגיעה לכדי כ-5,500 ש"ח. דא עקא, לטעמו גובה הכנסתו של המערער אינו רלוונטי כלל כשבא ביה"מ לדון במזונותיהם של קטני קטנים, שכן חובת האב למזונות ילדיו עד גיל 6 הינה מוחלטת, ומעיקר הדין אין האם חייבת כלל במזונות ילדיה.

4.         על פי סעיף 3 (א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959 (להלן: חוק המזונות): "אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו... לפי הוראות הדין האישי החל עליו"; ואמנם, בעקבות הדין האישי ההלכה הפסוקה מטילה על האב, באופן אבסולוטי; מזונותיהם ההכרחיים של ילדיו הקטינים (עד גיל 15), תוך שעל האם מוטל (מגיל 6) חיוב למזונות ילדיה מדין צדקה בלבד.

הלכה זו במרבית המקרים משתלבת בעקרונות הצדק ובמאזן הכללי של החובות והזכויות של ההורים, אף כי לעתים תוצאתה עיוות הפוגע באופן בולט בזכות לשוויון וביכולתו של האב לקיים את עצמו,  ולו בדוחק.

5.         אף כי חוקי היסוד, ובכללם - חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אינם פוגעים בתוקפו של דין  שהיה קיים ערב תחולתו של חוק היסוד, משחוקקו חוקי היסוד מוטל על ביה"מ להתחשב בערכי היסוד המוגנים על ידם ולפרש לאורם את החוק.

ענין השיוויון בין המינים מצא ביטוי גם בתיקון (מס' 2) לחוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951, בו הוסף סעיף מטרה שזו לשונו: "חוק זה מטרתו לקבוע עקרונות להבטחת שיוויון מלא בין האשה לאיש, ברוח עקרונות שבהכרזה להקמת מדינת ישראל".

            עם חקיקת חוקי היסוד הועלה עקרון השוויון לדרגה חוקתית. (ר' למשל בג"צ 454/94, 453, שדולת הנשים נ' ממשלת ישראל, פ"ד מ"ח (5) 501, 523, א. ברק, פרשנות במשפט, כרך ג', פרשנות חוקתית, תשנ"ד, 423-426).

6.         אף בעניינים בהם חל הדין העברי, משנדרש הדבר, נמצאה, במקרים רבים, הדרך, כדי להחיל את עקרונות השיוויון, כבוד האדם וכן זכותו על קנינו, על המקרה הקונקרטי. דרך זו שני אפיקים לה: האחת - נובעת מן הדין העברי ומפרשנותו, והאחרת - באמצעות החוק והפסיקה.

כך, למשל, חברו החוק והפסיקה להחיל עקרונות אלו לענין חלוקת הרכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים של בני זוג - משחוקק חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, ובאמצעות חזקת השיתוף, יציר כפיה של הפסיקה.

7.         גם בענין המזונות הלכה הפסיקה כברת דרך כדי ליתן מענה לענינים שהזמן גרמם ובמגמה להגן על זכויות יסוד ולאזן האינטרסים בין בני הזוג בלא לפגוע ברווחתו של הילד ובמזונותיו כדי צרכו.

דרך מקובלת אחת הינה צימצום מרכיב המזונות ההכרחיים, עד למינימום באופן שמותר הסכום לו נזקק הקטין למזונותיו נקבע כמזונות מדין צדקה בהם חייבים שני ההורים באופן פרופורציונאלי להכנסותיהם.

8.         דרך ראויה אחרת הינה החלת דיני היושר במשפט העברי, המצויים ברמה נורמטיבית גבוהה יותר מדיני המזונות ויש בהם כדי להוות מכשיר לתיקון עיוותים, במקרים החריגים בהם דיני המזונות המסורתיים אינם נותנים מענה ראוי.